המוות הוא החלום המרכזי שממנו נובעות כל האשליות.

האם זה לא טירוף לחשוב על החיים כעל לידה, הזדקנות, אובדן חיוניות ומוות בסופו של דבר?

שאלנו את השאלה הזאת בעבר, אבל עכשיו אנחנו צריכים לשקול את זה בזהירות רבה יותר. זוהי האמונה האחת הקבועה, הבלתי ניתנת לשינוי, של העולם, שכל הדברים בו נולדים רק כדי למות. זה נחשב ל"דרך הטבע", לא כדי לפקפק בה, אלא כדי להתקבל כחוק "הטבעי" של החיים. המחזורי, המשתנה והלא בטוח; הבלתי ניתן להחלפה והלא יציב, מתפוגגים והולכים באופן מסוים בדרך מסוימת ,– כל זה נתפס כרצון האלוהים. ואף אחד לא שואל אם בורא שפיר יכול לעשות זאת. בתפיסה זו של היקום כפי שאלוהים ברא אותו, אי אפשר יהיה לחשוב עליו כאוהב. כי מי גזר שכל הדברים חולפים, ומסתיימים באבק ובאכזבה ובייאוש, יכול שלא לחשוש. הוא מחזיק את חייך הקטנים בידו אך על ידי חוט, מוכן לשבור אותם ללא חרטה או דאגה, אולי היום. או אם הוא מחכה, ובכל זאת הסוף בטוח. מי שאוהב אל כזה לא יודע על אהבה, כי הוא הכחיש שהחיים אמיתיים. המוות הפך לסמל החיים. עולמו הוא כיום שדה קרב, שבו הסתירה שולטת והניגודים הופכים למלחמה אינסופית. איפה שיש מוות הוא שלום בלתי אפשרי.

המוות הוא סמל לפחד מאלוהים (אלוהים = יקום אתרנלי = אהבה). אהבתו מוכתמת ברעיון, שמחזיק אותו ממודעות כמו מגן המוחזק כדי לטשטש את השמש. די בעגמומיות של הסמל כדי להראות שהוא אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם אלוהים. הוא מכיל תמונה של בן האלוהים שבו הוא "מונח לנוח" בזרועות החורבן, שם התולעים מחכות לברך אותו ולהימשך זמן מה על ידי השמדתו. עם זאת, גם התולעים נידונו להיהרס בוודאות. וכך גם כל הדברים חיים בגלל המוות. טרוף הוא "חוק החיים" של הטבע. (במציאות זו) אלוהים הוא מטורף, והפחד לבדו הוא אמיתי.

האמונה המוזרה שיש חלק בדברים גוססים שעשויים להימשך מלבד מה שימות, אינה מכריזה על אלוהים אוהב ואינה מקימה מחדש כל עילה לאמון. אם המוות הוא אמיתי לכל דבר, אין חיים. המוות מכחיש את החיים. אבל אם יש מציאות בחיים, המוות נדחה. שום פשרה בכך אינה אפשרית. יש או אל של פחד או אחד של אהבה. העולם ינסה אלף פשרות, וינסה עוד אלף. אף אחד לא יכול להיות מקובל על מוריו של אלוהים, משום שאף אחד מהם לא יכול להיות מקובל על אלוהים. הוא לא עשה מוות כי הוא לא עשה פחד. שניהם חסרי משמעות עבורו באותה מידה.

ה"מציאות" של המוות מושרשת היטב באמונה שבנו של אלוהים הוא גוף (זמני). ואם אלוהים היה בורא גופים (זמניים), המוות אכן היה אמיתי. אבל אלוהים לא היה אוהב. אין נקודה שבה הניגוד בין תפיסת העולם האמיתי לזה של עולם האשליות הופך להיות חד יותר. המוות הוא אכן מותו של אלוהים, אם הוא אהבה. וכעת בריאתו שלו חייבת לעמוד בפחד ממנו. הוא לא אבא, אלא משחית. הוא לא בורא, אלא נוקם. נורא מחשבותיו ופחד תדמיתו. להסתכל על יצירותיו זה למות.

"והאחרון שיתגבר עליו יהיה המוות". בטח! (בעולם המוות) בלי רעיון המוות אין עולם. כל החלומות יסתיימו בזה. זוהי מטרתה הסופית של הישועה; קץ כל האשליות. ובמוות נולדות כל האשליות. מה יכול להיוולד ממוות ועדיין יש לו חיים? אך מה נולד מאלוהים ועדיין יכול למות? חוסר העקביות, הפשרות והטקסים שהעולם מטפח בניסיונותיו השווא להיאחז במוות ועם זאת לחשוב שאהבה אמיתית הם קסם חסר מחשבה, לא יעיל וחסר משמעות. אלוהים הוא, ובתוכו כל הדברים שנבראו חייבים להיות נצחיים. האם אינכם רואים שאחרת יש לו היפוך, והפחד יהיה אמיתי כמו אהבה?

מורה לאלוהים, המשימה האחת שלך יכולה להיות מנוסחת כך: אל תסכים לשום פשרה שבה המוות משחק תפקיד. אל תאמינו באכזריות, ואל תתנו להתקפה להסתיר את האמת

קורס נסים מדריך למורים סעיף 27