תמלול הקלטה של שיחה קבוצתית, הטקסט עבר עריכה לשונית בלבד:

הדרך היחידה באמצעותה אנשים ירצו בכלל להתעורר זה אם אנחנו נהיה מקור השראה. אם הערות שלנו תהיה במקום של כבוד ונתעלה מעל האגו והרגשות שמנהלים אותנו, אז אנשים אחרים לא ידעו בדיוק מה קורה אבל הם ירצו משהו שיש שם. הם יבואו, ירצו להתקרב ויתאהבו. אם אנשים מתאהבים בנו אז זו מלכודת לאגו. כדאי שנתאהב האחד בשני, נתאהב כל כך שלא נהיה מוכנים לוותר האחד על השני. יהיו רגעים שהאגו ישים קצוץ על הכול. אבל אז ההתאהבות תגיד את מילתה! אני שואל: מה יותר חשוב לי? מה יותר חשוב, העבודה או האנשים שמסביבך? יש המון תירוצים. אני רק רוצה לשמוע את האמת. זו שאלה שאנחנו אף פעם לא שואלים את עצמנו. לשם אנחנו צריכים להגיע. שהאנשים סביבנו יהיו יותר חשובים מהכל. ברגע שהאנשים יותר חשובים מהכול אין יותר תירוץ שייקח אותנו אחד מהשני. ממקום של הישארות טוטאלית ביחד לא תהיה ברירה אלא להתעורר. כי היחד עצמו הוא זרז להתעוררות. כשאנחנו אמיתיים אחד עם השני ולא מעמידים פנים שהכול בסדר, אלא נשארים אותנטיים ומשקפים האחד את השני, להגיד את האמת אחד לשני. זה יכול לבוא עם אהבה.

יש לנו קולות בראש כמו שוטר או שופט שמפריע לנו. איך אפשר לשחרר אותם כדי להתחייב? איך אפשר להגיע לשם?
פשוט צריך להגיד את האמת. לא צריך לרכך אותה. זהו תהליך של חשיפת האמת. מבחינתי זה מספיק להגיד את האמת, את כל האמת העירומה. זה כמו ממש להתפשט מהקליפה. ברגע שתתפשטי מהקליפה זה יקרה כי אין שם סיבה שזה לא יקרה. אם יש רעש במוח אז פשוט נהיה מודעים לו ונבין שזה לא קשור לאמת ולמציאות. אחת התפיסות הבסיסיות של התכנות זה לשפוט טוב ורע. זה עדיין תכנות שאומר טוב ורע. אם יש טוב ורע אז זה אומר שיש רשימה בפנים שמשויכת לטוב ורשימה שמשויכת לרע.

קוקו בשיער זה טוב או רע? זה לא טוב וזה לא רע זאת פשוט המציאות. אנחנו לומדים להסתכל על המציאות כמו שהיא. יש בנו קול ששופט. אל תנסו לחסל את התכנות, כי לרצות לחסל משהו בתוכי הוא התכנות עצמו, זה אגו. הרצון לחסל את האגו בא מתוך האגו. זה טריק. האגו אוהב לבוא להלוויות של עצמו. יש הרבה אנשים שכבר הגיעו להלוויה של האגו, מספידים את האגו, האגו מספיד את עצמו כדי שהאדם יחשוב שהכול בסדר. “לך לישון, זה בסדר, הרגנו אותו”.

תמיד יהיו מחשבות לאנשים על משהו שקורה לאחר, והמקום הזה של לצאת למגננה הוא ידוע. אנחנו לא מגוננים על האחר אלא על משהו שקורה בפנים. כשאנחנו יוצאים למגננה אנחנו צריכים להסתכל פנימה. אם אני במגננה זה אומר שאני חושב שיש מלחמה. אין התקפה – אין הגנה. אני במגננה – אני חושב שמישהו מתקיף.

יש רגעים של קליטה של דברים ואז אנשים חושבים שהם מתעוררים. כשאדם מתעורר הוא יודע שמשהו השתנה לעד. זה לא משהו שיש בו ספקות או משהו זמני. יש להבדיל בין מודעות לבין התעוררות. התעוררות זו חוויה תאית ולא חוויה שכלית או רגשית. ברמה החוויתית ההוויתית והיא באה לידי ביטוי גם דרך השכל. למשל בחשיבה יצירתית או בהתנהגות מסוימת. אדם ער אין לו את מי להאשים יותר ונגמרו התירוצים. הוא לוקח אחריות מלאה על כל דבר שקורה סביבו. כולל את כל מה שאנשים עושים לו, אומרים לו. הוא יודע שזה הכול הוא ואין לו את מי להאשים יותר. ערות לאו דווקא קשורה להתלהבות. זה לא מלהיב, זה פשוט זה. יש כאב, יש הנאה, אלו דברים אמיתיים ברמה של תחושה. הסבל נעלם, אין ממה לסבול.

מה ההבדל בין כאב לסבל? כאב זה עניין טבעי של הגוף, יש כאב והנאה, קיבלתי מכה אז כואב לי, מלטפים אותי אז אני נהנה. ההבדל בין סבל לכאב הוא שכאב זה דבר טבעי שעובר מבלי שעושים שום דבר, סבל זה ההתנגדות לכאב. ההתנגדות לכאב מולידה סבל. קיבלנו מכה מהשולחן באצבע, נוצר כאב פיסי. מתי זה הופך להיות סבל? כשאנחנו מתחילים לקלל את השולחן. אז הכאב גם גדל. מי שם את השולחן שם? למה זה קרה לי? אני לא רוצה לקבל את הכאב הזה, אני מתנגד לו, אני לא מקבל את המציאות, אני מתכחש למה שקורה ואז אני סובל. למשל כשמישהו פוגע בנו אנחנו אומרים: “פגעת בי”. רק שאדם אחר לא יכול לפגוע בי, הוא יכול לתת מכה וזה כואב לנו אז אנחנו אומרים “פגעת בי”. כמו בגידה. אם מישהו בגד וזה כואב לנו בפנים אז אנחנו אומרים: פגעת בי וזה מנציח את הסבל. ואז כל פעם כשאנחנו פוגשים את האדם הזה אנחנו סובלים, אנחנו חושבים עליו ויש סבל. זוכרים את הכאב ואומרים פגעת בי במקום להרגיש את הכאב, לקבל אותו ולשחרר אותו ולהיזכר שזה אדם שאנחנו אוהבים. הוא הכאיב לנו אבל אנחנו אוהבים אותו. אין שם סבל יותר.

להיות ליד אדם ער יכריח את האדם השני להתעורר או ללכת לדרכו. להיות ליד אדם ער זה אומר שאי אפשר לעשות לו מניפולציות. במערכת יחסים אדם ישן יעשה מניפולציות וירצה לשלוט, ככה הוא גודל וחונך. אפילו חיוך זו מניפולציה. כל אינטראקציה ברמת השינה נועדה כדי להשיג משהו, גם אם זה להשיג את האהבה שלך. “אני רוצה שתאהב אותי ותהיה לידי”. לבוא ממקום ער זה בלי כל אלה, ויש שם רק רצון אחד – להתאחד. זה מן מגנט כזה, זה לא מרמה של רצון אלא מן מגנט גדול ממנו באים כל הדברים. אם יש מניפולציות הן מודעות. זה מכוון מטרה. המטרה היא להתאחד. ער יכול להפסיק לעשות מניפולציות. אדם ישן לא יכול להפסיק את המניפולציות, המניפולציות עושות אותו. לאדם ער יש תכנות, לשתות קפה ולאהוב את המתוק זה תכנות. כשמתעוררים לא נגמרים התכנותים הם פשוט נעשים שקופים. רואים את התכנות, מודעים לו ומתמסרים למשהו שהוא יותר גדול ממני. משהו אחר הופך להיות חשוב יותר. הרבה אנשים פועלים למען משהו גדול יותר מהשכל (מתוך מניע שכלי), זה נלמד. אפשר לעשות את זה טכנית אבל זה לא יכול להגיע משם. זה משהו בהוויה שצריך להתמסר למשהו גדול יותר. כשאנחנו פועלים למען העולם, שם נמצאת ההנאה האמיתית. אם אדם פעם אחת מגלה את זה הוא כבר לא מתפשר על הנאות קטנות של האגו, זה כבר לא מעניין. אין שם מאמץ, זה פשוט קורה.

כדי להישאר בערות אין מה לתרגל. זה לצאת החוצה ולראות את הדשא, לר4אות את הערפל שצף מעל המים. התעוררות זה חד סטרי. זה לא תהליך. אי אפשר ללכת ולחזור. פעם אחת מתעוררים, אי אפשר לחזור לישון אחרי זה. אחרי שמתעוררים אין ברירה אלא לעשות משהו עם זה, להעביר את זה הלאה. ההתעוררות היא לא שלי, היא לא אישית, היא לא של אף אחד. היא אולי עוברת דרך אנשים מסוימים אבל היא לא נועדה לי, לאגו, לאדם בודד. לאף אדם אין מה לעשות עם זה פרט מלהעביר את זה הלאה. ושם זה מקבל משנה תוקף, שם זה הופך להיות שווה משהו. כמו ידע – אם אין מי שיקשיב לו אין לו משמעות.

התעוררות היא לא של היחיד. היא לא נועדה למען היחיד אלא למען האנושות. זה שאנשים מסוימים זכו לאפשרות להיות ליד אדם ער או להתעורר זה בגלל שהם היו הפוטנציאלים הטובים להביא את זה לאנושות. אנשים שרוצים להתעורר, אם יש דבר כזה בכלל, והולכים לעשות עבודת התעוררות בשביל עצמם, זה עוד טריפ של האגו. גם אם הם חושבים שהם התעוררו זה לא באמת. אדם ער זה אדם שמוכן שישאלו אותו את כל השאלות והוא לא יברח אלא ישאר. להתעורר בשביל עצמי? לשבת מתחת לעץ ולהתעורר? זאת לא באמת התעוררות.

אין בעיה עם התכנותים. או שאני משתמש בהם או שלא, כמו תוכנה במחשב. או שאני משתמש בה או שלא. אם התכנות הופעל וזה לא משרת אותי אז אני מפסיק אותו. יש תכנותים שאנחנו רוצים לשמר, אין בעיה איתם. כל עוד הם לא מפריעים למה שאנחנו עושים למען העולם אז מה זה משנה? למשל, אני אוהב קפה. זה תכנות. מפריע או לא מפריע? לא מפריע – אז אני אשתה קפה. מפריע? אני אפסיק – כי יש משהו יותר חשוב. אדם ער רואה את עצמו ככלי למען העולם. הוא לא רואה את היחיד כסיפור שלם אלא את היחיד כחלק מסיפור. הרגל שמשרתת את הגוף. הכלי משתנה בהתאם למה שהגוף רוצה שיקרה.

ידע הוא מזון לאגו. הלימוד עצמו הוא להבנה שכלית. ההבנה הולכת למוכר, לתכנות, לשינה. להתעורר זה להיות בלא ידוע, במה שאנשים קוראים לו “ריק”. הסיפורים נועדו לאגו. ברגע ההתעוררות קורה באדם מהפך בלתי מודע. מודעות שכלית היא הרבה פעמים מכשלה להתעוררות כי אנשים לומדים ויודעים יותר דברים על עצמם ואז הידע מקבע את האגו. לא הלימוד מביא להתעוררות. כמו שנאמר בסרט המטריקס: “זו השאלה שהביאה אותך לכאן”. אי הידיעה היא שמביאה אדם להתעוררות ולא הידע.