הקשר בין חיי נצח ואינטימיות

חיי נצח פיזיים הכרחיים ליצירת אינטימיות אמיתית. . .
. . . ואינטימיות אמיתית הכרחית לקיום חיי נצח פיזיים.

אנשים שאין להם עניין בחיי נצח פיזיים, שאין להם עניין לחיות לעד, בעצם אומרים שבשלב מסוים, והם לא לוקחים אחראיות על מתי זה יקרה, לא רק שהם עומדים לעזוב אותך, הם גם מתכוונים לעזוב אותך ( כי אם הם לא רוצים לחיות לנצח הם מתכוונים למות – לא משנה עד כמה הם יאריכו ימים או יחיו בבריאות טובה). עכשיו, למה שמישהו ירצה להיות מחובר ואינטימי עם אדם שהוא יודע שהולך לעזוב אותו?!

אם מישהו אומר לך, “אני הולך להיות אתך לחלוטין במשך שבועיים ולאחר מכן אני הולך לעזוב אותך”, עד כמה לדעתך תהיה מוכן להיות אתו אינטימי? מה דעתך על אם הוא יגיד לך, “… אעזוב אותך בעוד ארבע שנים…”. או, “… בעוד עשר שנים…”? למה זה יהיה שונה אם הוא יגיד לך, “אני הולך להיות אתך לחלוטין לשארית חיי ואז אני הולך למות”? איך תוכל להיות חופשי לתת את כל כולך למישהו אחר כשיש סוף ברור באופק? אתה לא יכול.

אנשים מוכנים לעשות את הטוב ביותר ממה שהם יכולים להציע לעצמם. או בגלל שהם לא יודעים לעשות טוב יותר, או בגלל שהם לא מוכנים, או שהם פוחדים מדי לעשות מה שנדרש כדי להיות שונים. ורק שיהיה ברור, קיום יחסי מין עם מישהו זה לא בהכרח להיות אינטימי איתו. אנשים רבים משתמשים במין כתחליף לאינטימיות או או נותנים לעצמם את האשליה הזאת, ואילו אחרים משתמשים במין רק לסיפוק עצמי ואין להם עניין באינטימיות כלל.

נראה לי שסוד כל העניין של להיות עם אנשים אחרים הוא זה, שמרגע לרגע מתרחש לשניכם משהו גדול יותר מאשר אם לא הייתם יחד. ואם יש לכם את זה, אז לא תהיה לכם שום סיבה שלא להיות יחד, לא תהיה שום סיבה להפסיק להיות אחד עם השני ולא תהיה סיבה לרצות שזה ייגמר. במצב כזה לעולם לא תהיה שום סיבה בגללה אי פעם נרצה להיות האחד בלי השני. זאת אינטימיות אמיתית. זה המקום בו נמצאת השמחה האמיתית. זה הבסיס לחיי נצח פיזיים. לחוות תחושה כזאת עם אנשים אחרים עד שאתם לא יכולים לעזוב האחד את השני – לעולם!

נשאלתי:
“מי היה נשאר ברגע אחד בינוני, אם ידע שזה הרגע האחרון שלו?”
“מי היה אומר ביודעין מילות מרות ואכזריות אם היה יודע שהמילים האלה יהיו מילותיו האחרונות?”
“מי היה יכול לישון בלילה במיטה עם כעס מוגלתי בין שני אוהבים, אם ידע שלהתעורר למחרת בבוקר אינה אפשרות?”

התשובה שנתתי הייתה:
“כנראה שאף אחד לא. הנקודה היא, שאנשים מתעלמים מהאפשרויות האלה עד שמציאות טופחת להם בפנים. אנשים לא לוקחים אחריות על הידיעה של מתי הם הולכים למות. הם לא חושבים במונחים האלה עד שהמציאות מכריחה אותם להתמודד עם לקיחת הנשימה האחרונה שלהם, או שהם צופים בנשימתו האחרונה של אדם אהוב.

לדעתי, לא מספיק טוב לחכות עד שאתה יודע שזה הרגע האחרון שלך, או המילים האחרונות שלך למישהו, או הלילה האחרון שלך אתו. אתה צריך להתייחס לאנשים בכבוד ואכפתיות המגיעים להם, לא בגלל שהם או שאתה הולכים למות בקרוב מאוד או אחר כך, אלא פשוט כי זה מה שמגיע להם.

האמת היא שכל עוד אתה לא עושה את הבחירה לחיות לנצח, אז כל רגע יכול להיות האחרון שלך – אם אתה מוכן לקבל את זה או לא. כל מי שחי באמונה שהמוות הוא בלתי נמנע חי עם האפשרות הזאת, רק שהוא פשוט לא רוצה להתמודד עם זה. – במידה רבה אני סבור שהם חושבים שהם לא יכולים לעשות משהו בקשר לזה. אז, בין אם זה בחזית התודעה שלהם או קבור במעמקי תת המודע, לא רק מותם עצמם אלא גם מותם של אחרים, משפיעים על כל החלטה ופעולה שהם לוקחים. ובגלל זה, במודע או שלא במודע, אנשים לא רוצים להיות באמת אינטימיים. הרי אם מישהו מחבב או אוהב אותם לא יהיה ממש רלוונטי אם אחד מהם כבר מת.

נכתב ע”י: James Strole, Bernadeane, Charles Brown
תורגם מאנגלית מאתר “חיי נצח עכשיו” – מאמר המקור